הלכות אלו מופיעות בסופו של ה"שולחן עורך", בחלק "חושן משפט", בסימן האחרון, סימן תכז'. הסעיף האחרון מצוטט גם הוא מדברי הרמב"ם: "כל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או- איני מקפיד בכך, מכין אותו מכות מרדות, והנזהר בהן עליו תבוא ברכת טוב".
 
חכמינו החמירו, וחייבו את המזלזל בשמירת גופו מכת מרדות. בטעמם של דברים, כתב אחד ממפרשי השולחן ערוך, בעל "באר הגולה": "נראה לעניות דעתי הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להיטיב לנבראים שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו ותורתו, כמו שאמר הכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכו', וליתן להם שכר טוב בעמלם, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול ואפקרותא יותר מזה, ולשומעים ינעם, ויהי נעם ד' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו".
 
חיים של אמונה מעניקים ערך לכל דבר. אין סתמיות. החיים שייכים אל מטרה, אל מהלך כללי ארוך ונצחי. כל אחד הוא חלק מכך, ושייכות זו נותנת לו את המשמעות האמיתית לטעם החיים הפרטיים והזמניים שלו. הגוף חשוב, ולכל פרט וחלק ממנו יש תפקיד. בכל דור ודור מתגלים סודות נוספים בגוף האדם ועוד היד נטויה, ועוד רב הנסתר על הנגלה. גם בתחום המדעי- גופני, ובודאי בתחום הנפשי והרוחני, עוד מחכות לנו תגליות מדהימות, על עצמנו, על האנושות. גוף האדם נברא בדוגמא של מעלה. כל פרט מדויק, כל אבר מכוון. לכל יש ערך, לכל יש תפקיד. איננו מזלזלים בשום פרט. כמובן, הגוף איננו היסוד. איננו מתחילים מהגוף, ואיננו משתעבדים למשיכתו הנמוכה העפרורית. אנו מתחילים מהנשמה, ולדרכיה אנו קשובים ומתמסרים. אבל הנשמה אוהבת את הגוף וחפצה בו. הוא ההמשך שלה, הוא גילויה, ודרכו היא פועלת ומתעלה. מי שדבק ברצון בוראו יודע שהכל משמש כלי לגילוי כבודו בעולם. מתוך חיי האמונה צריך שיונף הדגל של ערך החיים. ערך חיי האדם, כבוד הבריות. והזהירות בכל הליכות החיים, לכל ענפיהם והסתעפויותיה- כל אלה צריכים לבוא מתוך המקור האמיתי שלהם, מתוך חיי האמונה.
 
כמובן, גם תודעה זו היא חלק מהתשובה של ימי אלול, כדבריו המפרסמים שבתחילת ספר "אורות התשובה" על התשובה הגופנית, זו "הסובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה...". כך הוא העיקרון, הקיים במקומות רבים: מי שמתחיל מהגוף מאבד את הערך והחשיבות של הגוף. כדי שהחיים הטבעיים יקבלו את ערכם הם חייבים להיות מחוברים למה שמעל להם, ועיקר עבודתנו המוסרית היא אותה ההתקשרות אל מה שמעל לחיים הטבעיים והגופניים. אך לעולם נזכור, שהשתחררות זו משעבוד אל הגוף לא תביא אותנו אל זלזול בו והפקרתו, אלא אדרבא- יקרתו וחשיבותו רק ילכו ויתעלו.