בפרשת "והיה אם שמוע", הכתובה בפרשתנו יש יסוד חשוב מיסודי האמונה, הגמול, שכר המצוות מול עונש העבירות. אשר על כן, נאמרת היא על ידי כל יהודי ערב ובוקר כל ימי חייו. אולם לפרשה זו קודמת פרשה קטנה המהווה לה הקדמה, פרשת המים אותם שותה ארץ ישראל.
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ד' אלוקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה".
ישנן ארצות צמאות. והחיים בהן בלתי אפשריים. וישנן ארצות רוויות מים, והחיים בהן קלים ונעימים. זה סדרו של עולם. האדם יתור לו ארץ שיכולה לפרנס אותו ולתת לו חיים. בין אם היא מרובת גשמים, ובין אם היא מדברית, אך נהר המגיע מארץ ברוכת גשם חוצה אותה וממנו אפשר לשאוב תמיד, כארץ מצרים. בארצות אלו הטבע הוא המולך. שלטונו הקבוע הוא ללא מצרים. יכולת הקיום היא חוק מחוקי הטבע.
ארץ אחת יש בעולם, שהיא לא מן הרוויות ולא מן היבשות. יחידה ומיוחדת היא בפלאי הנהגתה. זוהי ארץ צמאה, אשר איננה מקבלת מים לפי מיקומה הגיאוגרפי, גם נהרות גדולים אינם חוצים אותה, ובכל זאת היא איננה מדבר- עד.
זוהי ארץ השותה מים היורדים אליה מן השמים, לא לפי שום חוק גיאוגרפי או מטאורולוגי קבוע וקיים, כי אם לפי רצון ד' להשפיע אליה או חלילה לעצור את השמים.
אלמלא תקבל גשם שָלוּחַ ומכוּוָן, תשוב לטבעה הנתון, ותהפוך למדבר ציה ושממון.
מקום אחד יש על פני האדמה, שבו נפרץ מעגל הטבע האוטומטי, האטום והעיוור. מקום שמגלה רצון ולא חוק, הארת פנים ולא מכאניזם, השגחה מכוונת ולא תוצאה מוכרחת.
ארץ הרים וגבעות, שיכולים להיות ירוקים ורעננים, אך עלולים להיות גם קרחים וטרשיים. היא אינה אגן היקוות של מים, המבטיחה מאגר בטוח, אלא אדמה חשופה וצמאה תמיד לגשם.
כל זה אינו חסרון בה חלילה. זהו האושר. להיות קשור תמיד, תלוי תמיד, לעמוד פנים אל פנים מול ברכת ד' והשגחתו. להיות במקום בו יש דרישות גבוהות הנובעות מחיבה, מגילוי עניין, ממשמעות כבירה הניתנת למעשינו, דיבורנו, ומחשבותינו.
ודווקא ארץ ההרים והגבעות הזו, המחוסרת מאגרים של מים נקווים, הרי היא 'אגן ההיקוות' הגדול של העולם כולו. לא של מים גשמיים, אלא של שפע ברכה ורצון, כי ממנה ורק ממנה יש השפעה על העולם כולו שמסביבה. שהרי ללא הפתח הזה, בו יש רצון אלוקי להשפיע, התלוי שמעשינו, הן יחרב וייבש כל העולם, עם כל מקורות החיים הטבעיים העשירים שלו, שהרי למה ימשך כל זה לנצח, ללא הסיבה המחוללת רצון, המקום אשר עיני ד' בו. מכאן, מהמאגר הזה של השפע האלוקי, מתפשטת ההשפעה אל כל הארצות. שכן, אחר שיש סיבה לכל הטוב לרדת לעולם, הריהו מתפשט כבר לכל עבר, כבריכה המתמלאת על גדותיה ונשפכת לכל עבר.
מי שאוהב את הטוב מפני שהוא טוב, לא מפני שאני מפיק ממנו תועלת, הריהו מתמלא רוממות ואושר מן הידיעה שמעשיו משפיעים, שנטייתו המוסרית מרוממת את העולם ומרעיפה עליו טוב וחיים, או חלילה משפילה אותו ומייבשת אותו.
כמה מרומם להבחן בכל עת על מעשיך ולהיות ראוי לכל מה שאתה מקבל. תמיד עיני ד' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. בכל שנה בדיקה מחדש, אם להמשיך את החיים או לייבשם, חלילה.
מכאן, מההקדמה החשובה הזו, מקבלת פרשת והיה אם שמוע את מלוא משמעותה: אם תשמעו אל מצוותי- ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, אך השמרו לכם פן יפתה לבבכם. כי הארץ הזו אינה מחיה את מי שאינו ראוי, היא שבה להיות מה שבטבעה להיות, ללא ישראל עליה בהיותם ראויים, ארץ מדבר שממה, זוהי ארץ ישראל, ואלו הם החיים הישראליים, אשרינו, מה טוב חלקנו.