אנחנו רגילים בדרך- כלל להתייחס לתקופת המדבר כתקופה "קלה ונעימה", בה הכל מסודר עבורנו בלא מאמץ, ואילו לתקופת הכניסה לארץ כתקופה של התמודדות ודרישה לעמל מצידנו.
אך בקריאת פשטי המקראות שבפרשתנו עולה כיוון קצת שונה:
על תקופת המדבר נאמר: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך, לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם". ובהמשך- " וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלוקיך מייסרך".
לעומת זאת על הכניסה לארץ נאמר: "כי ד' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וכו', ולבסוף- ואכלת ושבעת וברכת את ד' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".
לאמור- תקופת המדבר מתוארת דווקא כתקופה של ייסורים ונסיונות, ואילו תקופת ההתישבות בארץ כתקופה של ברכה, שלוה ורוגע. המן מתואר כאן כתופעה קשה, ולא כנס נפלא המספק לבני- ישראל כל אשר ירצו.
נראה, שאכן המצב המתוקן והבריא הוא שאנחנו ניזונים מהברכה הניתנת לנו בטבע, כפי שהוא, כפי שבראו אלוקים. הארץ הטובה מלאה באוצרות טבעיים, ואנחנו צריכים להנות מהם. "בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי", ובברכת האילנות- "להנות בהם בני אדם". בורא כל ברא גם את הטבע, וכל הטוּב נמצא בתוכו. האדם, כחלק מחייו השלמים המבקשים את קרבת אלוקים המלאה והשלמה, צריך לקבל מהטבע את כל מה שיש בו, את עושר גווניו, את יופיו ואת עוצמתו. הריחוק מהטבע וכל אוצרותיו מקטין את נפש האדם, ובהתקטנותה- מצטמצמת גם דבקותה בבורא כל. זהו חלק האסון בגלות. הגמרא במסכת שבת (כ"ה) דורשת בכמה אופנים את הפסוק במגילת איכה: "ותזנח משלום נפשי, נשיתי טובה"- מהי הטובה שנשכחה בגלות? אלה הדרשות המובאות: זו בית המרחץ, זו רחיצת ידיים ורגליים, זו מטה נאה וכלים שעליה, זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח. בספר "עין- איה" התבארו הדברים בהרחבה. נביא רק משפטים ספורים: "תוכן החיים השקטים והשלמים ראויים הם שיהיו כל כך מתאימות כל הדרישות היותר רוחניות ומופשטות... עם הנטיות הטבעיות וכל הדברים הטבעיים...". "אם היינו זוכים לחיות חיים שקטים ושלוים ומתענגים על כל טוב הארץ אשר עיני ד' בה, אז היה ביכולתנו במנוחה לקשר את כל הסדרים היפים והנכונים, את כל התביעות הראויות המורגשות לכל נפש עדינה עם הקדושה, התורה והיראה". אך צרת הגלות היא "אותו המצב שצמצם את הרחבת החיים, עז שהצרכים הטבעיים הנאותים... לא יוחשו כראוי". (כדאי לראות את הדברים במקורם ובשלמותם).
תקופת המדבר היא תקופת הכנה לקראת הכניסה לארץ, כאירוסין שלפני נישואין. מטרתה היא להשריש בקרבנו את המרכזיות והעיקריות של עולם הרוח: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם". המפגש עם עולם הטבע ואוצרותיו טומן בחובו גם סכנה. המשיכה אל אוצרות הטבע והנאותיו עלול לטשטש את התודעה הרוחנית ואת המבוקש האמיתי של האדם. הנקודה הקיומית העמוקה והיסודית ביותר של חיי האדם היא דבקותו בדבר ד', ההתקשרות לעולמות הרוח, לחיפוש משמעות וליישומה באורחות חיים מעשיים. ייסורי המדבר נועדו להחדיר עמוק בקרבנו את העמדה הזו, "דור דעה". ככל שעמדה זו נשמרת, כך המפגש עם הטבע שבארץ מפרה, מחדש ומקדש. התורה רוצה שנרווה ונתענג על טוב ד' שבנחלים, בעינות, בחיטה ושאר פירות הארץ, באבנים ובהרים, שנאכל ונשבע, ונברך.
בימים של יציאה אל נופי הארץ היפה והטובה, כמה טוב להתמלא ב"צידה לדרך" של פרשתנו, המלווה אותנו בכל צעדינו במשעולי הדרכים, התהומות והמעינות.