שבע שבתות של נחמה, כנגד כל הכיוונים הקיימים יחד עם נקודת האמצע. מכל כיוון וזווית צריכה לבוא התביעה להתנחם. ההתפלשות בעפר, הדומיה והחדלון אינם אופייניים, אינם מתאימים לאומה שופעת חיים ובלתי נלאית זו.
אולם כיצד באמת מתנחמים? מה התשובה בפי המנחמים המושיטים יד מקימה מעפר, לטעותם של פרושים שבישראל, שכאשר חרב הבית בשניה גמרו אומר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין: "נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכים על גבי מזבח ועכשיו בטל?!" (ב"ב ס:)
"אמר הקב"ה לנביאים: לכו ונחמו את ירושלים. כיוון שבאו אצלה אמרה: כבר אזני מלאות מן התוכחות, ואתם באים לנחמני?!" (מדרש זוטא, איכה). וכי שבו הגלויות ונקבצו?! וכי בטל שעבוד לרשעי עולם?! וכי התכונן מקדש על מקומו?!
אכן, נחמה גמורה לא תהיה עד בוא היום הגדול, יום קץ נחמה בו יתרומם ויתנשא שמו הגדול לעילא מכל תושבחתא ונחמתא. "לכשיגיע אותו היום שכתוב בו "ונשגב ה' לבדו" – באותה שעה אנחמך" (איכ"ר ב', כ"ב), או אז יבאר כביכול הקב"ה לאומה כולה על מה סבלה והתענתה, ויבאר לכל אחד ואחד מבניה כל צרה וצוקה, כל נגישה ועינוי, מדוע כך ודווקא כך היה צריך להיות, וכיצד היה זה הדבר הטוב ביותר עבורו. עד אשר תחת תוגה ומרירות תבוא שמחת הודיה: "ואמרת ביום ההוא אודך כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה י"ב).
אף על פי כן נדרשים אנו להתנחם כבר עתה, ויש לנו במה.
כי גם בעוד החושך מכסה ארץ, ואיננו רואים בעיננו את קרני השחר, נמצא עמנו האות לאהבת ה' אותנו: "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת, תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת". ובהם, בדברי תורתו אנו מתנחמים, הם לנו שעשועים בעניינו, הם לנו זכר עבר מפואר והם לנו תקוות עתיד מרומם. ובעת עסקנו בהם, בכל מאודנו והננו שוב שרויים בהדר גאון עוז, ורוחנו עומד בחצרות קדשנו מול היכל ה'.
דורשי רשומות אמרו: "משכבי עד קומי – שכבי, מקומי עד שכבי – קומי" (ב"ח סימן רל"ח). מחג השבועות שבו אנו קוראים במגילת רות "שכבי עד הבוקר" ועד תשעה באב בו אנו קוראים במגילת איכה "קומי רוני בלילה לראש אשמורות", קצרים הם הלילות ואדם זקוק לכל הלילה למנוחתו, רשאי אז אדם לשכב אז במשך הלילה אך משעבר תשעה באב ומתחילים הלילות להתארך על חשבון הימים – קומי! יש לו לאדם מישראל להשכים בעוד לילה ולעסוק בתורה.
אם באנו לדייק, נמצא שתחילתו של זמן זה והא בחצי החודש, מט"ו באב תשש כוחה של חמה, ומכאן ואילך דמוסיף יסיף – המוסיף מן הלילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף הקב"ה חיים על חייו. דלא מוסיף – יאסף, ימות בלא עיתו. (תענית לא. וברש"י).
אך כנסת ישראל אינה מחכה להוסיף בתורה לזמן שמעמד השמש יאפשר השכמה, היא מתעוררת לחזק את שקידתה בתורה מקריאת הנביא תיכף לחורבן – "קומי רוני בלילה לראש אשמורות". באזניה, אין זו רק קריאה לבכיה וקינה על החרבן, אלא גם קריאת עידוד ותחילתה של הנחמה הגדולה: הלא תורתי, חמדתי עימך, קומי ואחזי בה, מן המאור שבה תשאבי תקווה ומפעולתה הטובה על עם ואדם הולכת ונבנית ירושלים של מעלה. עד אשר ימלא צבאה ותשוב ותבנה ברחמים רבים.