בחג שמחת תורה הבא עלינו לטובה אנחנו מסיימים את חמישה חומשי תורה ומתחילים מחדש את בראשית. כל ישראל שייכים לשמחת תורה, כולם חוגגים, אין הבדל בין מי שהוא תלמיד חכם למי שהוא עם הארץ, כולם כאחד מחבקים את התורה, אוחזים בה, רוקדים איתה, כולם שייכים אל מעגל התורה, מעגל הרוקדים.
"תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", כך נאמר בתחילת פרשת 'וזאת הברכה' אותה נקרא בעזרת ה' בשמחת תורה, "מורשה", התורה היא ירושה לכולם. "מורשה קהילת יעקב", היא ירושה לכל עם ישראל, לכל הקהילה, היא לא שייכת לסקטור מסויים, היא לא מקצוע היא לא התמחות משפחתית, "מורשה קהילת יעקב".
יש עוד דבר אחד בתורה שנקרא מורשה וזאת ארץ ישראל, כך נאמר בפרשת וארא, "ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". "מורשה" - ארץ ישראל גם היא ירושה לכל עם ישראל.
חז"ל דורשים על המילה מורשה דרשה מאוד יפה: "אל תקרי מורשה אלא מאורסה". מורשה ומאורסה הן במובן מסויים שתי מילים הופכיות. כשמתארים מורשת מדברים על משהו שייך לעבר, ירושה מדורות קדומים. גם כשאומרים בעגה הישראלית 'מורשת ישראל' זה נשמע משהו שמכבד את הדורות הקודמים. מאורסה מתאר דבר חדש, רענן - אירוסין, דבר מרגש. התורה מצד אחד היא מורשה ומצד שני היא מאורסה. זה נכון שהיא משתלשלת אלינו מדורי דורות ואנחנו ממשיכים מורשת של אלפי אלפי אנשים, אבל התורה היא הכלה שלנו, הכלה של כל אחד ואחד מאיתנו, מאורסת לו. והוא מפתח איתה מערכת יחסים אישית, חדשה ומיוחדת משלו. מערכת של קידושין, של נישואין, מערכת של אהבה, של ידידות - מאורסה.
שמחת תורה היא באמת סוג של שמחת חתונה, סוג של שמחת אירוסין. יש חתן תורה, יש חתן בראשית, מנשקים את התורה, מחבקים, רוקדים ושרים - חתונה. זה חשוב לעשות חתונה, זה יום הנישואין שלנו. חתונה זה לא עוד יום, זו לא השגרה, זו הצהרת האהבה, זה יום האהבה הגדול. ואותה מורשה זקנה, אותה תורה עתיקת יומין, מתחדשת לנגד עינינו על ידי ילדים וילדות, צעירים וצעירות, כולם ביחד רוקדים אוחזים בתורה ומצהירים על רצון לגלות פנים חדשות בתורה, פנים חדשות בקשר אל התורה, באהבה אל התורה, בשמחה של התורה, ומתוך הפנים החדשות האלו נזכה כולנו להתחדש בשנה הקרובה במערכות היחסים הרחבות שלנו עם התורה. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". וזאת באמת הברכה.