קשר טבעי / הרב עקיבא קשתיאל
ה"קשר" שבין בלעם לאלוקים, כפי שהוא עולה מפסוקי התורה, מעורר מחשבה. לכאורה, בלעם מאוד ממושמע, מאוד "דתי", אינו עובר את פי ה'. אך דווקא כאן מסתתר הריחוק הגדול שבינו לבין ה'. לבלעם אין גבולות מצידו. הוא מוכן לעשות הכל. מבחינתו הכל בסדר. רק צריך "אישור מגבוה", מהכוח שבו הוא תלוי. ולכן, בלעם ממתין שוב ושוב לתשובת ה' בדבר ההליכה לקלל את ישראל, גם לאחר שנענה בשלילה ברורה: "לא תאור את העם כי ברוך הוא". בלעם אינו קשוב לרצון ה'. הוא רק מקבל את ה"מגבלות". האלוקים עבורו הוא המקור לכמות שבו, אבל אין לכך השלכה על אישיותו של בלעם, על שיקוליו ועמדותיו.
בנוסף לכך, אלוקים מתגלה אל בלעם כמי שאינו יודע מי האנשים שבאו אליו. כלומר: עולמו האישי של בלעם מנותק מהאלוקים, ולא מתמלא ממנו. יש איזושהי תלות וצורך באלוקים, אך לא יותר מכך. גם התואר בו פונה בלעם אל ה' הוא "האלוקים" (פס' י'), מושג ערטילאי, לא ישות מוכרת, בלא קשר חי ואמיתי.
ה"קשר" של בלעם לאלוקים איננו קשר מפרה, מעלה, מרומם. בלעם נותר כפי שהוא. אין בו התוודעות למימד אלוקי השייך למושגי חיים אחרים. לכן, בלעם יכול לייחס תכונות אנושיות לבורא, ולנסות "לשכנעו" ולחכות אולי יחזור בו.
לא בכדי ה' מתגלה אל בלעם רק בשם "אלקים", למרות שבלעם עצמו מדבר על שם הוי"ה. אין לו קשר לשם כל כך נסתר ועליון, לרצון שמעבר לבריאה, למגמה המוסרית הרצונית שמאחורי המציאות הטבעית המסתירה (ראה תניא, שער היחוד והאמונה על הפס' " כי שמש ומגן ה' אלוקים").
בכך נעוץ גם סוד כוחו של בלעם לקלל. חכמינו ז"ל מתארים במס' ברכות (ז.) את יכולתו של בלעם לכוון לאותו רגע בו יש "כעס" וחרון אף של הבורא, כביכול. "כי רגע באפו". יש בעולם המתגלה רגעים של "כעס", של הסתר, של חוסר בהירות, של העלם הצדק והיושר. כל זה שייך בתוך שם "אלוקים", המנהיג את הטבע, אבל במבט אמיתי, שלם, עליון – הכל טוב וחסד. מי שקשור אל שם הוי"ה, יודע ש"רגעי הכעס" המתגלים במבט האנושי היחסי, אינם רע עמיתי, ומבעדם מסתתרת השגחה עליונה של "טוב ה' לכל". אבל בלעם הוא "שתום העין", הוא ראוה רק חלק, קטע קטן, ורואה בו את חזות הכל. את הכל הוא צובע בשחור, בהסתר, בבלגן, "כאוס". אלה החיים עבורו.
ולכן, מידותיו של בלעם נשארות שפלות – עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה (פרקי אבות). העולם הזה המסתיר, הוא המציאות. "האלוקים" הוא מקור זר, בעל כוח, שבלעם תלוי בו אבל א ננו מתגלה בחייו ומרוממם. "ויקר אלוקים אל בלעם", בלשון מקרי, ארעי, לא קשר קבוע, לא קשר שבונה את החיים.
ובלעם הולך לקלל, אחרי ש"הוסרה המניעה" והוא קיבל אישור. ועל כך מתעורר כלפיו חרון – "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא". כאן בא לידי ביטוי עולמו הרקוב של בלעם. הוא מתנהג בניגוד לרצון ה', למרות ש"מבחינה חוקית" לא נאסר לו הדבר. אין לו קשר לרצון.
ובדר, האיתותים והסימנים לא מעירים את עיניו העוורות. הוא איננו מבין את המציאות האמיתית, גם כאשר האתון רואה מלאכים והוא לא, וגם כאשר פותחת האתון את פיה ומדברת. הוא נשאר בשלו, שקוע בתוך תאוותיו, תועליותיו השפלות.
אבל כאן הוא נפגש עם הסתירה. אי אפשר לקלל מתוך הטבע את מי ששיך לעל-הטבע. עם ישראל "ברוך הוא", כח חייו שייך לטוב המוחלט, ובו אין לבלעם מגע. וכאן מתחולל הנס הגדול, שדווקא מתוך הרשעה הגדולה של בלעם, ההעדר, ההעלם, המציאות הסתמית וחסרת משמעות – מתוכה נוצרת התפעמות והתבטלות אל מול המציאות העשירה והשלימה של "מה טובו אהליך יעקב וכו'".
לעומת תלמידי בלעם הרשע, הקמים ומתחדשים לאורך הדורות (ראה אורות הקודש ח"ב תפ"ד ואילך), השקועים בטבע המסתיר ורואים בכוחות הרע כבעלי ישות אמיתית, ומצידם הכל נמוך, שפל, תאוותני – אנו, תלמידי אברהם אבינו, קשורים אל מה שמעבר לטבע הכולל בתוכו גם את הטבע, ועבורנו "עולם חסד יבנה", וחיינו מלאי עניין, ערך ומשמעות, התעלות והטבה. "תלמידי אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא, שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".