פעם אחת בשנה אנו נותנים את הדעת למה שנראה כל השנה כמובן מאליו: "תורה בארץ!" צמד המילים הללו כשלעצמו יש בו כדי לעורר צמרמורת בגוף כולו, אצל מי שהוגה בו באמת. אולם אנחנו איננו מקדישים לכך זמן ומחשבה, החיים שוטפים ורצים, ואנו 'זורמים' מהתרחשות להתרחשות. גם אם זכינו ללמוד תורה, הרי היא לנו הרגל.
באמת הדבר בלתי נתפס כלל. היתכן שדבר אלוקים חיים, האינסוף ברוך הוא בכבודו ובעצמו ירד לעולמנו זה, עם חולשותיו, עם אנושיותו, עם השתעבדותו המבישה לדחפים גופניים שפלים?!
כמה צפוי שהתגלות כזו, גם אם יכולה היא בכלל להתרחש, לא תותיר דבר אחריה. הכל אמור להיות משובת, להימס, להתאדות, להתפרק לגורמים! שוו בנפשכם: קול אלוקים חיים חודר, בוקע ונשמע בעולם!
כאשר הכניע ברק, ההולך בשליחות דבורה הנביאה, את סיסרא שר צבא כנען, משוררת דבורה ברוח נבואתה, שירה הודיה לה' על הניצחון המופלא. הפתיחה לכאורה חורגת מנושא ההודיה: "ה' בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה' – זה סיני מפני ה' אלוקי ישראל".
רק לאחר הקדמה זו מתחיל תאור המצוקה שסבלו ישראל עד "שקמתי דבורה" והחלה הישועה הגדולה כפי שהיא מתוארת בפירות בהמשך השירה.
מה עניינה של הקדמה זו? מבאר רש"י: "כך אמרה דבורה: קשה היא התורה לפרוש ממנה, וטובה היא לידבק בה. שהרי במורה ובגבורה ניתנה ולכך נמסרו ישראל ביד אויביהם על פרישתם ממנה, וכשהתנדבו לעסוק בה, נושעו".
תורה ניתנה באש!
מובנה של אש זו הוא בראש וראשונה – מורא וגבורה. כמורגל בפי העם: "אל תשחק באש". לכאורה בידך היא, יש בכחך לטלטלה אנה ואנה, לגעת, לשחק, לזרוק, לתפוס ולהשתעשע. אך עצם נוכחותה מבהיר לכל מי ששמץ דעה בו – באש לא משחקים.
ומשניתנה תורה לעולם, עולה העולם למדריגה אחרת לגמרי. מעתה יש לנו אש ביד! מעתה היחס לדבר ה', לקרבת אלוקים, איננו יכול להיות ארעי, מזדמן, חובבני. מעתה כל פרישה מן התורה יש לה תוצאות מיידיות וכואבות, שרפואתם היחידה היא החזרה, מרצון, לאחיזה בה במורא ובגבורה.
כי אין לך דבר הפוך יותר לחיי ישראל האמיתיים, מיחס קריר ומקל ראש כלפי התורה, כיחס של אדם ההוגה בתורה "מהצד", הלומדה ואין בו חרדת קודש כלפי הנלמד, המשתעשע בחריפותה ובחידודה, אך מתיר לעצמו להשאר ציני בנוגע לקיום הדברים קלה כבחמורה, השומע את דרישתה ובליבו מוסיף: "כן, אבל.." של הסתייגות אישית.
מנהגן הנאה של ישראל, כשמכניסים ספר תורה חדש להיכל, צועדים ברחובה של עיר בשמחה וריקודים ולפני החוגגים, בשורה ארוכה, צועדים ילדי העיר ובידיהם לפידים בוערים. כאילו אומרים לו לצופה המזדמן: רצונך לקבל את התורה, להתחבר עימה ולשמוח בשמחתה? ברוך הבא! אך תחילה התבונן היטב: כה דברי כאש! רק אחר שתחוש זאת היטב, הצטרף גם אתה למעגל הרוקדים ומפזזים בעוז.
כי אכן ניתנה תורה בארץ, וקודשא בריך הוא שמח בבניו נוחלי תורתו, ומשיש עליהם עולם ומלואו ואך זאת עליהם לשמו – "וגילו ברעדה" – קודם לכל, רעה מהמפגש עם תורת אלוקים. מתוך כך, ממילא, באה גילה ושמחה.