דמיון רב נוכל למצוא בין תיאור התנהלותם של בני ישראל ההולכים במדבר בפרשתנו, חוקת ובין אבותיהם היוצאים ממצרים, ומתחילים את המסע הארוך במדבר. בשתי הפרשות אנו מוצאים קוצר- רוח, התלוננות על רעב ועל צמא, התקהלות על משה ואהרן בהוצאת מים מסלע, חרון אף ד', עונש ומגיפה.
אף על פי כן, לא הרי זו כהרי זו. התלונות וקוצר הרוח של פרשות דור המדבר הראשון, שייכות לאי השלמה עם יציאת מצרים והליכה לארץ ישראל. לשיאה הגיעה חולשה זו בחטא המרגלים, אשר גזר את אי כניסת דור זה לארץ. שונה לחלוטין, ואף הפוכה היא עמדתם של דור באי הארץ, ושונים הם חטאיהם, המוזכרים כאן.
לאחר ארבעים שנה כמעט שבהם משוטטים בני- ישראל במדבר, מורגשת כבר התחלת הסוף. ברור לכולם שאנו כבר על סופה של כניסה לארץ הנכספת. ומכאן קוצר הרוח, כי לקראת סופה של ההמתנה, נעשה העיכוב קשה מנשוא.
אולם אין עוברים ממצב אחד למצב שונה לחלוטין בבת אחת. אין בעולם שום חילוף מצבים פתאומי, המעביר יום ומביא לילה יצר בעולם את רגעי הדמדומים, אותה תקופת מעבר שהיא חיונית להגעת המצב החדש. הוא מתחיל להכין בתוכו את הכוחות והכשרונות הנדרשים לחיים במצב הממשמש ובא. כל דחיקת שעה עלולה להיות קשה ומזיקה. חובה לכבד את הרגעים הללו ולנצלם באהבה והשלמה. לדעת שקצב ההתקדמות וחילוף התקופות מכוון בדיוק, ומתנהל לטובה.
הימים האחרונים לפני הכניסה לארץ, היו אותה תקופת דמדומים בין חיי דור המדבר לחיי ארץ נושבת. ותהליך ההתרגלות חייב להתחיל כבר במדבר, בהדרגה אטית ובטוחה. מעין "גמילה" נדרשה לדור באי הארץ, גמילה מצורת החיים של דור המדבר, שעם כל יקרתם ופליאותיהם, אינם שייכים לחיי האומה בארצה.
וכך, אט אט הולכים ופוסקים פלאי המדבר, אהרן מסתלק ועמו ענני הכבוד, החוזרים שוב לזמן בזכות משה. מרים נפטרה, ועימה הבאר המופלאה, אותו סלע אשר ארבעים שנה נתן מימיו בשפע רב. הדור החדש, לא זו בלבד שאינו נופל ברוחו מהפסקתם של מקורי שפע אלו, אדרבה, הוא חפץ בהפסק גם המן, לחם מן השמים. "נפשנו קצה בלחם הקלוקל", בארו חז"ל מלשון קל- קל, קל מידי הוא המן, רוחני הוא מדי, הם החלו לקנות לחם של ממש מן העמים שביניהם עברו, כדי להגמל. כדי להתרגל לחיי עם באדמתו, בטבעיות.
חטאו של דור צמא ירושת הארץ זה, שונה בתכלית מחטא דור אבותיהם, הקודמים מאסו בכניסה לארץ. בעקבות המרגלים, בקשו להישאר בהנהגה ניסית רוחנית זו של המדבר לנצח. בניהם מבקשים את ההיפך: להגמל מן הניסיות. להתרגל כבר לארץ, לאדמה, לממש. חיבת קודש אמיתית יש כאן. ובכל- זאת, חטא יש בכך. היה עליהם לכבד את רגעי הדמדומים, את ההדרגה השקולה והמדויקת במידה הא-לקית.
הנחשים אשר שחרר ד' לפתע, אשר מטבע בריתם נשכו אותם, היו תזכורת כואבת לעובדה שלא בבת אחת אפשר לעבור משמירה א-לקית ניסית, לחיים טבעיים. הן נחשים מצויים במדבר תדיר, ורק ענני הכבוד המופלאים הם ששמרו על העם בדרך נס מנשיכה עד כה. ביטול פתאומי של שמירה ניסית זו עלול לעלות ביוקר.
נחש הנחושת המתנשא אל על, מעל הנס הגבוה, מהווה תזכורת נוקבת: גם כשקיים הרצון, והוא חיובי, לרשת כבר את הארץ במעשי- ידינו, בגבורת פעלנו ושקידת הצלחתנו, יש לשאת תמיד את העיניים כלפי מעלה ולזכור גם את ערכה של ההנהגה הניסית ואוצרות האמונה והיראה שנטעה בנו, ועמם להצליח בכל כשרון ומעש.