התמיהה נשארת, ואיננה אמורה לקבל את פתרונה על- ידנו, הקטנים. אך יחד עמה יכולים וחייבים אנחנו להתפעל, להזדעזע ולהתבונן בתוך עצמנו. אם על הרעמים אמרו חכמינו ז"ל שלא נבראו אלא כדי לפשט עקמומית שבלב, על מאורע שכזה על אחת כמה וכמה. העקמומיות שבלב שלנו צריכה להתיישר לנוכח מחזות מחרידים שכאלה. הגאווה האנושית צריכה להכנע. הרגשת הקטנות והחולשה מול העוצמות הנוראיות מעוררת אותנו לענווה והקשבה. התחושה הגסה של שליטת האדם על המציאות שסביבו מתפוגגת, ובמקומה צריכה להתברר המשמעות האמיתית של מרכזיות האדם וכוחו בשליטה על הבריאה. "האדם מוצא את עצמו בעצמו על ידי אור החיים האלוקיים המופיעים בקרבו... כי במה נחשב האדם בחלישות כוחו, באפסיותו וזעירותו, כנגד כל היקום הגדול והעצום, וכוחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותנו..." (עולת ראי"ה א',א').
 
כוחו של האדם הוא כוחו הרוחני. מתוך העמקה והתבוננות בתוכו הוא יוכל להעלות את כל מה שסביבו וגם להשתמש בו, בתור כלים המסייעים לגלות את האוצרות שטמונים בנפשו ומעניקים משמעות למציאות המשרתת אותנו. " כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך" (עיין מסילת ישרים,א').
 
בודאי יש עוד מה להתבונן ולהתפעל ממה שמתרחש לנגד עינינו. אל לנו לתת לדברים "לעבור לידנו". יעברו כמה ימים, והחדשות יחזרו לשגרתן, העיסוק ישאר ב"מי אשם", ומי לא התכונן כראוי וכו' וכו'. אבל מעבר לכל אלה, ריבונו של עולם קורא לנו דרך מה שקורה. ואם כי איננו מבינים את עומק קריאתו, מכל מקום עלינו להזדעזע ולהתעורר כפי יכולתנו.
 
כל דין נובע מתביעה, וכל תביעה נולדת מציפייה. דין קשה נובע מהתביעה גדולה, וזו- ציפייה גדולה. משמים אנחנו נתבעים, וכנראה משמים מצפים. איננו יודעים מה צפון לנו בהמשך השנה. במידה רבה, הדבר תלוי בנו, בהתייחסות למאורעות. ביציאתנו משגרת יומנו, בציפייה שלנו. בנכונות שלנו להשתנות וללכת אחרי מגמותיו של מלכנו, מלך העולם, בבחינת "לכתך אחרי במדבר", "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו". דורות של גאולה נתבעים ונדחפים לגדולות. המציאות צועקת וקוראת, ואנחנו צריכים לפתוח פתחים, במוח בלב ובמעשה, קול דודי דופק, פתחי לי.