דווקא בשלב שבו משפחת יעקב הולכת ומתרחבת ומגיעה לשבעים נפש, דווקא כשהמשפחה הולכת ומתעצמת, דווקא אז ריבונו של עולם עוקר אותה מבית גידולה, מארץ כנען. ויעקב ובניו, על העגלות ששולח להם יוסף, יורדים למצרים, נאחזים בארץ גושן. ודווקא שם, בארץ גושן, מתפתחת האומה בפריה ורביה, בגידול מספרי מדהים. למה לא בארץ? למה לעקור את הגדילה, את הצמח היפה הזה ולהביאו לארץ נכר?
הגדילה החומרית, הריבוי המספרי, בניית התשתיות החומריות, אם היא היתה נעשית בארץ היא היתה תופסת אותנו כעם שבזה עסוק, כעם שכל מעיינו, כל עניינו, בבניית הארץ החומרית. בבניית המערכות הפיזיות. הן היו תופסות את עיקר תשומת הלב הנפשית- הלאומית שלנו. מספר האנשים היה הולך וגדל והצורך במענה ארצי רחב היה הולך וגדל עימו, והאומה כולה הייתה משתקעת בתהליך הבניין הארצי.
ריבונו של עולם רוצה שהזהות הלאומית שלנו תיבנה על עיקרון אחר, על עיקרון רוחני, על עיקרון של עבודת ה', על עיקרון של מגמות אלוקיות עליונות. את ההתפתחות המספרית אנחנו נבצע בארץ אחרת. במקום שבו אנחנו לא ניקח אחריות לאומית.- לא על תשתיות, ולא על בניה, ולא על צבא, ולא כלכלה, ולא על מערכות מדיניות וטכניות אחרות. אנחנו רק מתרבים אבל לא עוסקים ברמה הלאומית- חברתית בשום מערכת ארצית.
את יהודה שלח לפניו גושנה, לפי חז"ל, להקים בית מדרש. טוב ארץ מצרים היה מונח לבני ישראל והם לא היו צריכים לעשות דבר. יוסף מכלכל אותם, טוב ארץ מצרים לפניהם, והם פנויים לעסוק בקדושה, בתוכן הרוחני, ביעודים הרוחניים. הם הולכים ומתרבים.
וברגע שבו ההתרבות עלולה להיהפך בתוכנו להתחלה של התעסקות קהילתית קבוצתית אירגונית אנחנו הופכים לעבדים, לאנשים שלא מתעסקים אלא רק בעבודה הפשוטה. המספר גדל, אבל הזהות הלאומית לא מתגבשת סביב עניינים ארציים.
הזהות הלאומית שלנו תתגבש סביב שם ה' כשנזכה לראות ביציאת מצרים. אז תיולד הזהות הלאומית שלנו. סביב קורבן הפסח, סביב העבודה לה', סביב ההליכה להר סיני.
שבת שלום ומבורך