נלמד מדברים אלו, שאין זה "יתרון בעלמא" אלא- "בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כ"כ עד שקורין לה כלה ומלכתא... וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה..." (מתוך שו"ע הרב, לבעל התניא).

וכך הדברים מופיעים להלכה: "ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, ישתדל להכין בעצמו... ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זהו כבודו שמכבד השבת" (שו"ע, או"ח סי' ר"נ). ו"בשם כונות הארי"זל, שהזעה שאדם מזיע בצרכי שבת הם סגולה מיוחדת למחיקת העוונות, כמו הדמעות, ולכן צריך לטרוח הרבה בשביל כבוד השבת..." (שערי- תשובה, שם).

יום שישי נקרא אצלנו "ערב שבת". עניינו של יום שישי הוא ההכנה לשבת. ומצוה לאדם "שישכים בבוקר ביום השישי להכין צרכי שבת", שנאמר, "והכינו את אשר יביאו" (ראה שו"ע, שם).

ההכנה לשבת איננה עניין טכני, כצורך הכרחי להתארגן ולהספיק לפני שמגיעים לכניסת היום ולאיסור המלאכה.

להכנה יש ערך עצמי. בהכנה אנו מגלים את היחס, הכבוד. הכבוד אל השבת הוא זה שיתן את המשקל הנכון לשבת שלנו. בכלל, בערכי החיים השונים, הכבוד הוא הגורם העיקרי, הנותן את המשקל והכיוון לעיסוק עצמו.

כך ביחס לתורה: "אין השלמות הבא מידיעת התורה נגמר באדם כ"א כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה..." (עין- אי"ה, ברכות ח"א, אות פ"ז), וכך גם ביחס לשבת.

סדר היום של "ערב שבת" מתוכנן ומכוון לאור השבת. "יום שישי" במהותו איננו "יום של פנאי". עיקרו מיועד להיות יום של הכנה. וידועים דברי חסידים, שבהכנה למצוה מתגלה צד גבוה מהמצוה עצמה. בהכנה מתגלית ההשתוקקות והרצון שלנו למצוה, ההתאחדות הרוחנית והנפשית עם המצוה בטרם הקיום המעשי שלה, כמו אירוסין הקודמים לנישואין.

וכפי שבכבוד התורה- "זה ההרגש א"א לבוא בלב, כ"א בפועל ע"י השימוש המעשי של ת"ח..." (עין אי"ה, שם), שע"י הפעולות ימשכו הלבבות, כך גם בכבוד השבת- לא יתעורר כבוד אלא ע"י המעשים. מתוך הטרחה וההשתדלות מבצבץ בלב הרגש העדין של הכיסופים אל השבת, אל הקדושה שבחיים, אל ההשתלמות ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. "י-ה, אכסוף נועם שבת". שבת שלום.