אברהם אבינו פרץ דרך, חידש חידוש, שינה את פני כל ההיסטוריה. אברהם טוען שהאדם הוא טוב מיסודו, שטעם החיים באמת הוא התבטלות שלהם כלפי מקורם כהתבטלות הפתילה לנר, שאת כל התעצומות שלו יכול וראוי האדם להפנות לבניין התוכן המוסרי ערכי של החיים, ולא רק לחיות חיים משוכללים טכנולוגיים מפותחים, יצריים כולל יצר התשוקה הפגאני, ונבובים מערך מלבד עוצמת הפראית.
זאת ועוד, יש משמעות לכול פעולה אנושית גדולה כקטנה, האדם הוא לב הבריאה ויש למעשיו כוח השפעה הרבה למעלה ממה שנראה בעין, כל העולמות כולם נעים במסלולם הנכון (או חלילה שאינו כזה) בהתאמה לחיים האנושיים, לפעולות של האדם כאן למטה, והוא שותף מלא ביצירת העולם, בהתהוותו ובנתיב וקצב התקדמותו. אי אפשר להפריז בחשיבות האדם, כל אדם, ובמרכזיותו בבריאה. כל מעשה טוב שלו מביא ברכה, פותח צינורות עליונים של שפע על הכול, וההתעוררות שלו, והקב"ה בראו ככזה ו"מחכה" להתעוררות שלו מעצמיותו, שהכול בתלוי בה.
ואחרי כל זה, אף על פי שאברהם הוא המחדש, מכיר את עומק היכולות והאחריות, עם כל הכבוד לענקיות שלו ושל האדם בכלל, ועם כל חום הלב והתלהטות ההתלהבות לפעול ללא הרף, עם כל העוצמות ללא לאות, אברהם מלמד אותנו עוד נקודה שמשלימה את הראשונה. על האדם לזכור עוד פרט משמעותי מאוד. אחרי הכול הוא "רק" אדם, לעולם הוא יהיה בשר ודם, נקודת המבט שלו היא סובייקטיבית ומסויימת, כוחותיו מוגבלים, ולעולם הוא בתחילת דרכו, הוא כעני העומד בפתח, תמיד בפתח, שהרי בכול טרקלין איליו הוא יכנס הוא יגלה עד מהרה שגם הוא עוד שער לעולם נהדר ממנו, לגודל שלא שוער עד כה.
"והוא יושב פתח האוהל כחום היום".
נקודה למחשבה. מתי נכנסים ל"מקום הסכנה" של שיכרון הכוח ושיכחת הגבוליות? מתי להיפך?
*ע"פ ה"שפת אמת" שנת תרל"ב.