בתחילת פרשת וירא, לא רק שאנחנו רואים את הכנסת האורחים הנפלאה של אברהם ונטיית החסד שלו, אנחנו רואים גם את ההתלהבות, את הזריזות. "וירוץ לקראתם", "וימהר אברהם האהלה אל שרה אשתו", "מהרי שלוש סאים קמח סולת", "ואל הבקר רץ אברהם", מהירות, ריצה. מידת הזריזות, אומר המסילת ישרים, זו מידה שיש בה אש של התלהבות, רגשות עזים, שמחה. וזה מדהים לדעת שמדובר באדם זקן מאד, מדהים לדעת שזה היה עניין יום יומי, כל יום, כל הזמן. מעשיהם של צדיקים נעשים בזריזות ובהתלהבות.
"ואל הבקר רץ אברהם", ההתלהבות הזאת בריצה אל הבקר הדליקה נורה אדומה אצל חז"ל ובפרקי דרבי אליעזר מבררים שהריצה הזו אל הבקר הייתה באמת ריצה. העגל התחיל לברוח ואברהם רודף אחריו, העגל בורח ואברהם רץ אחריו, עד שהעגל רץ לתוך איזה מערה ואברהם נכנס לתוך המערה אחריו. ולפתע הוא מגיע למקום שיש בו ריח גן עדן, נרות דולקים ודמותם של אדם וחווה שוכבים על מיטותיהם ניגלתה לעיני אברהם אבינו. אברהם מגיע למערת המכפלה שהייתה נסתרת מעיני כל ויודע שזה המקום שבו הוא רוצה לקבור אח"כ את שרה ואת כל האבות.
חכמים מחברים בין המרוץ הזה אחר הבקר לבין מערת המכפלה, בין נטיית החסד הכל כך מלאת התלהבות, מלאת שמחה, מלאת רוממות, לבין זה שנמצאה האנושות האבודה, אותה אנושות יפה של גן עדן, של פעם. ההתמסרות, השייכות הנפשית של אדם לגודל בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, היא חושפת בו את צלם אנוש העליון, את האדם שבו, את האדם המקורי. החיפוש התמידי, העבודה התמידית, מביאים אותנו אל השורש האנושי האמיתי שלנו.
מערת המכפלה היא שורש הזהות שלנו, מי אנחנו בעצם. אולי זה נסתר מתחת האדמה, אולי זה נסתר בתוכנו. אנחנו רוצים להגיע אל אותה אישיות נסתרת. בהרבה מאמץ בהרבה זריזות בהרבה אהבה וחסד, אותה אנושות, אותם אדם וחווה שבנו, אותו ריח גן עדן ישוב ויקום לתחייה, כאן בארץ ישראל באדמת הקודש.