ההודעה לאברהם על הפיכת סדום, הודעה המהווה כעין "נטילת רשות" ממנו להפוך את ערי הכיכר, הריהי עדות נוראת הוד על מעמדו הנשגב של אברהם בעיני ד'. מחווה זו של חיבה עצומה, מחייבת הסבר ונימוק. וההסבר, למרבה הפלא, אינו סובב סביב גדולתו המיוחדת של אברהם כאיש צדיק, אלא סביב דמותו כמחנך דגול של הדורות הבאים- "בניו וביתו אחריו".
היכן באמת אנו פוגשים את אברהם ושרה כמחנכי צאצאים? האם אפשר לקבל איזה תיאור כלשהו של דו- שיח בין זוג הורים אצילי זה לבין פרי בטנם היחיד? מסתבר שלא. המשפט היחיד שעבר ביניהם ונכתב בתורה, הוא פנייתו התמהה, לאחר ימי צעידה דוממת, של יצחק דווקא אל אביו: "ואיה השה לעולה" והתגובה הקצרה והרומזת של אברהם: אלוקים יראה לו השה לעולה, בני".
איה איפה המסר החינוכי, ממנו ניקח לביתנו?
דומה שהמסר נמצא בראשיתו של החינוך. ביום בו עומד יצחק על דעתו. מיד לאחר משתה הגמלותו של יצחק: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק".
מונח זה "מְצַחֵק", וקרבתו למילים "משחק" ו"צחוק", מובילים את מחשבתנו אל עולם של שעשוע, בילוי, בידור ותרבות. שרה מזהה אפשרות של השפעה תרבותית על יצחק מכיוון אחיו הגדול, ולאלתר, ללא דיבורים ושיחות חינוכיות, בלי תקופת נסיון והזדמנות נוספת, בלי "הֲכָלָה" וסובלנות, באה התביעה חסרת הפשרות: "גָרֵש"!!
בבית פתוח לרווחה זה, המקרב, מכניס ומחבק באהבה כל בן אנוש באשר הוא, בלא הבדל דת, גזע, אמונה או מעשים, בבית ממנו יוצאת השפעה לאנושות כולה, אין מקום לנער אחד, בן לאברהם אבינו, כאשר מתעורר החשש שההשפעה שינתה כיוון, והיא חוזרת מן הצד השלילי אל הצד החיובי.
שרה, ה"גדולה מאברהם בנביאות", רואה בבהירות שאין למעלה ממנה, את סודה של ההשפעה בין בני אדם. היא אינה נותנת הזדמנות נוספת למסית ומדיח, אולי יטיב דרכו, ואולי יושפע בהמשך בעצמו מבנה. היא גם אינה מאפשרת לבנה להתמודד לבדו ולנצח בכוחות עצמו. כאם אוהבת את בנה, וכלוחמת למען נצחון הטוב על הרע, היא יוצרת לו סביבה סטרילית, נקיה ונעדרת כל אפשרות להשפעה שלילית עליו.
שרה אמנו, התוותה כאן את הקו החינוכי הטהור, אשר ניצח במשך אלפי שנות היסטוריה של ישראל בין אומות העולם, לעיתים עשירות ומפותחות תרבותית. רק חלשים וטועים, שלא קיבלו ממנה בהירות חינוכית ועוז אלו, הם הובילו, וממשיכים להוביל עד היום הזה, קו מתפשר ורופס שבשם אמונה כביכול בטוב שינצח מאליו את הרע, בעוד האדם בשחר טל ילדותו, טרם חיסן את נפשו, ובשם אהבה לכל אדם, מפקירים את ילדיהם להתנסויות של תעיה ונפילה, בחברה לא נקיה, פרוצה לכל חדירה של תרבות קלוקלת, חשופים לתקשורת ולמדיה אלימה ופולשנית, המשחיתה את רוחם ומבוללת אותם בתרבות זרה. תוצאות "ניסוייהם" החינוכיים, קרעו מעַמֵנו את טובי בניו אשר רעו, ורועים עד היום, בשדות זרים.
"כי לא ירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". אם בירושת ממון עסקינן, וכי גירוש מונע מימוש הירושה?! הרי לאחר מותה ומות אברהם, יירש הבכור פי שניים מכוח משפט הבכורה! כך שאל בעל "כלי יקר" והשיב: בירושה הרוחנית עסקינן. שרה אינה מתפתה לחשוב שישמעאל יירש את מורשתו הרוחנית של אברהם אביו יחד עם יצחק, היא מבינה שההיפך הוא עלול לקרות, שיצחק יירש, חלילה, עם ישמעאל את מורשת מצרים, תרבות הזימה וההפקרות הזורמת בעורקי סבו מצד האם.
ואברהם, כלום חלק על גישה זו?! האמנם אברהם אינו חושש מהשפעה תרבותית שלילית על נפש הילד?
ההיפך הוא נכון. אברהם מתקשה לבצע את הגירוש מחרדתו מפני החשיפה של ישמעאל לתרבות הרעה של העולם שבחוץ: "לבל יצא לתרבות רעה, וישתקע באמונות רעות בצאתו מבית אביו, וסוף כל סוף בני הוא!" (אור החיים).
זהו המסר החינוכי, אשר מתפרש לנו מבית אברהם ושרה, המומחים לחינוך בחותמת אלוקית.
כמה ראוי לנו, שנותרנו לפליטה הודות למורשת זו, להתבונן בדרכיהם ולשמור באחריות מְבוֹאֵי ביתנו- בית ישראל.