בתחילת הפרשה, יעקב מדבר עם יוסף על כמה נושאים. ושני נושאים יעקב מזכיר: נושא אחד הוא קבורתה של רחל, שהיא נקברה בדרך ולא נקברה בחברון במערת המכפלה ביחד עם שאר האבות והאמהות. נושא שני, שבו יעקב מפתיע את יוסף ובו הוא מעדיף את אפרים על פני מנשה. הוא מבקר אותו ומסכל את ידיו, למרות שמנשה הוא הבכור. משהו באפרים, משהו בדמות של אפרים, מושכת את תשומת ליבו של יעקב. הוא יהיה, "זרעו יהיה מלוא הגויים".
שני בנים היו ליוסף, אפרים ומנשה. מנשה לשון נשיה, שכחה. "נשני אלוהים את כל בית אבי", יוסף מציין את העובדה שיש שכחה, שכחה שהוא נמצא בה, ניתוק מבית אביו. בין אם השכחה הזו היא שכחה שמבטאת כעס וכאב, בין אם השכחה במובן של צורך להתמודד עם השכחה. אבל היא מבטאת איזהו שהיא התרחשות שנשואה אל העבר, אל מה שהיה. ואילו הבן השני, שמו אפרים, "שיפרני אלוהים בארץ עוני", למרות שאנחנו כאן במציאות גלותית, בארץ עוניי, לא במקום שהייתי רוצה להיות, אני רואה שיש דברים טובים, הפרני אלוהים. הקב"ה דואג לי, משגיח עלי, מברך אותי, נותן לי תקווה גם כאן, בארץ עוני. השם אפרים, מבטא אם כן, את היכולת לראות ברכת ה', את השגחתו, את קרני האור, דווקא במקום הלא פשוט, בארץ עוני, במציאות לא פשוטה שיש בה כאב.
רחל נקברת בדרך, בדרך, אומרים חז"ל, בדרך לגלות. בדרך לגלות אפשר לשקוע בנשייה, בצער ובכאב. אבל אפשר להיות עסוק כל הזמן בתקווה, באמונה, בעובדה שריבונו של עולם איתנו, שההשגחה ממשיכה, שברכת ה' לא עוזבת אותנו, שעוד נחזור. ורחל מלווה את ההולכים בדרך. רחל, אותה ציפייה, אותם געגועים, אותה תקווה, כושר העמידה לראות איך ה' איתנו גם בדרך. גם בארץ עוניינו. עם ישראל הולך לקראת תקופה לא קלה, לקראת שיעבוד מצריים, ויעקב, מסמן אולי, שההצלה ממצבים קשים ומסובכים תהיה תמיד בעובדה שנזכור שה' איתנו בדרך, שהשכינה איתנו, מנחה אותנו, מברכת אותנו, מפרה ומרבה אותנו. ישראל פרו במצרים, שרצו ורבו, שמה שכינה הייתה עם כל הקושי "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
שבת שלום ובשורות טובות