בפרשת השבוע מסופר על יצחק שחופר מחדש את הבארות שנסתמו. יצחק מנסה להשיב בתשובה, להשיב את המצב לקדמותו, להתמודד עם הקלקולים, להתמודד עם הסטירות. להתמודד עם מה שכבר לא כמו שהיה בהתחלה. קל יותר להתחיל מהתחלה, קשה יותר לתקן מקומות שבורים, לפתוח מקומות שהם סתומים, להפריח מקומות שהם לכאורה רחוקים. אבל יצחק הוא איש התשובה.
לפי ספר קול מבשר אחד מגדולי החסידות, יצחק היה כל כך איש תשובה עד שכל מי שהיא נפגש איתו היה מתמלא מיד ברצון לתשובה. כשרבקה ראתה אותו היא לא יכלה לעמוד מנגד, אפילו ישמעאל בסוף ימיו כשנפגש עם יצחק וירד למערת המכפלה עשה תשובה. ויצחק, אומר המדרש הגדול- המאמין הגדול בכוחה של תשובה, המאמין הגודל ביכולת לפתוח אפילו בארות סתומים, האמין שאפשר אפילו להשיב את עשו בתשובה, אפשר להשיב את כולם.
יצחק ברצון התשובה שלו מעורר אותנו שנה שנה עם זכרון תקיעת השופר, עם השמעת קולו של האייל הנעקד, לחשוב על האפשרות לשוב. ואפילו את עשו, וגם ראשו של עשו יכול להתגלגל בסוף למערת המכפלה, אפשר לתקן, אפשר לגאול, אפשר להחזיר בתשובה. לא פשוט להיות אדם שמאמין באמת ביכולת להשיב, ביכולת לתקן. אבל יצחק יודע שבתוככי האדמה יש מים, שאפשר לחפור ולמצוא מים ופעם אחרי פעם הוא יתרגש עם עבדיו מחדש ביכולת לחפור באדמת הנגב הצחיחה ולגלות שיש בפנים מים. גם במקום שהגשמים לא יורדים, במקום שבו לכאורה ברכת שמים איננה, אבל בעומק שם בפנים יש מים. רק לא להיות ציני הפלישתים אינם מוצאים מים שם בחולות. הפלשתים הליצנים שאינם מאמינים במה שטמון בתוך האדם מתקשים להבין כיצד ניתן להאמין ועוד פעם להאמין. שיש בפנים בפנים באר מים חיים. אבל אנחנו מאמינים.
על משה רבנו נאמר "הואיל משה באר את התורה" הוא באר את התורה בשבעים לשון. ומאמין בכוחה של התורה לחשוף את אותה באר גם בעמים רחוקים כי התשובה נמצאת כאן נמצאת בחיים נמצאת בתוכנו, נמצאת בתוך ליבנו.