אחרי המבול וסיפור הצלתו של נח ובניו, מחדשי האנושות שהוכחדה לאחר ש"מלאה הארץ חמס" והפירוד הגדול בין בני האדם גרם לכך שכל אחד דואג רק לעצמו, אף על חשבון חבירו, מגיעה אנושות להבנה שיש צורך באחדות ושלום בין כל יושבי תבל. "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ".
קשיי המציאות והחשש מפני אסון נוסף, גורמים לדמויות המפתח של האנושות להמשיך לכאורה את סיפור הצלתו של נח, להשתמש בכוחו כדי לחבר את כולם לדמות אחת, למשמעות אחת. הפירוד בדעות ובמחשבות יוצר את הסכנות הגדולות ביותר, הספקות והטראומות מימי המבול יוצרים עליות וירידות של מתח... המגדל הוא שייתן את הפתרון, יפתור את הספקות ימנע את השינויים התכופים והבלתי נסבלים, יחסוך מצבי רוח משתנים, תמיד יהיה מגדל שראשו בשמיים לשם שמירת וקיום המין האנושי, לא יוכלו לכלות אותנו במקומנו החדש, מקום אמנם קטן, לא כל העולם, אבל יש פה ה כ ל, שם, תפארת, תהילה, כל לבנה בבנין היא איש, חייה יקרים מחיי בוניה, ובצדק, שם התכלית, הצפייה, התשובה לכל. לכן צריך להזהר- מי שלא יחשוב כמונו- יכנס מיד לאתר המשרפה, שם צורבים את כולם מחדש, ובצדק- הכל למען המגדל, יש דעה אחת נכונה, וכל מי שלא חושב כך צריך לצורפו ורק אחרי שריפה ופירור ל"אבק אדם" הוא יוכל לשמש בעצמו כ"עוד" לבנה.
אבל החיים הראו אחרת. הנסיון לייצר שלום ואחדות מדעה אחת לא יצלח, השלום יגיע רק כשדעות לשונות ותרבויות שונות יתפתחו וברבות הימים ילמדו לשאוף ולייחל, מתוך מקומם וענינם, לשלום אמת. שלום אמיתי אינו בכפיית הדעה האחת אלא במציאות המאחד בין דעות שונות, מציאת האחד ולא יציאת אחד מזוייף, הגעה לשלום מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ. העולם רחב ומלא בשונויות, כך הוא נוצר, וכך הוא יישאר, יישוב העולם צריך להיות במקומות שונים – כוונת ה' היא שימלאו את כל העולם, הפתרון אינו בצמצום לשטח מחייה מוגדר ומוגבל אלא בחיים מלאים ומגוונים שיש בהם שאיפה ובחירה למציאת המאחד. זו אכן דרך ארוכה וקשה בהרבה, אך היחידה שתצליח. מגדל בבל נחרב, אימפריה אדירה שלא נותר לה זכר, על חורבנה אין מבכים, לא נותר לה "כותל" לשם חוזרים ומביעים את כיסופינו למגדליות. נסיונות דיקטוטוריים קומוניסטיים למציאת פתרון העל לבעיות העולם, ללא תפילה וללא כיסופים לגודל- מעולם לא שרדו ולא ישרדו.
לעומת "נסיעה מקדם", ניתוק מיסודו של עולם, נוסעים ישראל לפני מתן תורה מ"רפידים", לא עוד רפיון ידיים, לעומת "נעשה לנו שם" עומדים ישראל בענווה בתחתית ההר, לעומת "בקעת שנער" הבלעדית והכופה, באים ישראל ל"מדבר" – מקום ההפקר, לעומת "אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו"- נעשה ונשמע... ההר אינו מגדל אנושי, ההר מסמן את שאיפת ההתעלות וההתקדמות שלנו בדרך האינסופית, סולם מלא שלבים בו אנו נטפס, לא בהגדרות שטחיות, מבולבלות ומצומצמות נפתור את בעיותינו, בחירות ובנאמנות נזכור את דרכנו ומטרותינו, אוויר המגדל המשכח ישתנה באויר הפסגות המזכיר של הר סיני.
שלום חיצוני ושטחי אולי נראה יפה ומושך אבל כיווץ השאיפות הזה מכרית ומאבד בסוף את כל היופי, משכיח מאיתנו את עצמנו ומחשבותינו האמיתיות בזרם המנטרות ומשטרות המחשבה למיניהם, ודווקא הדרך הקשה, העבודה השחורה והאיטית, שבה כל שלב הוא עוד נדבך של זיכרון ומשמעות לעליה הארוכה, חיבור של עוד לשון, עוד דעה, עוד אופי לזרם הזיכרון האמיתי.
אוירה תרבותית של מגדל בבל היא יסוד השכחה העצמית, פתרון מהיר ועצבני לתהליך ארוך ומורכב.