הסורג- מחיצת קנים שאיננה אטומה- שימש כסימן לאיסור כניסה לגויים ולטמאים ממנו ופנימה (כלים א',ח'). המחיצה היתה סגורה, אך לא אטומה. אפשר לראות דרכה, להתרשם, להיות מושפע, אבל לא להכנס. כך הוא הסדר. ההשפעה באה דווקא מתוך הגבולות. זוהי סודה של הצניעות. יש מדרגות בחיים. לא בכל מקום מתגלה אותה רמה של איכות. כוחות אצילים ועדינים זקוקים להפנמה, ואינם יכולים להתגלות כשהם עטופים סביבם לבושים מגושמים וטמאים.

וכנגד אותו סיג- פרצו מלכי יון את פרצותיהם (הגר"א). אלה היונים אשר ציוו לעקור את פתחי דלתות הבתים הפרטיים (ראה ברמב"ם באגרת השמד), אלה היונים אשר גזרו "כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל". בעיני הבשר של מלכות יון, הכל שוה והכל מושג. אין נסתר, אין נעלם. הכל גלוי והכל מוגדר. ולכן- התנגדותם העזה תוקפת את הגבולות, את הדלתות, את הצניעות. "שבקשו (היונים) לא רק לעקור את עם ישראל ממעמדם החומרי כ"א לעקור את תכונת החיים שישראל מודיעים בעולם, שהם צריכים להיות ע"פ שורשי התורה, שתהיה הטהרה והצניעות המטרה הראשית בחיי המשפחה ואחריהן ימשכו יתר המידות והדעות הישראליות. זה שנוא עם היונים וראו בזה צר ואויב לתרבותם הם..." (עין- איה, שבת ח"א, עמ' 61). הצניעות היא בנין היחס הנכון בין החוץ לפנים. החיים אינם נמדדים לפי החוץ. יש נסתר, יש עולם פנימי, והוא עיקר המדד של החיים וערכם. ההתפרצות אל החוץ מטשטשת את מושגי החיים, והופכת אותם לשטחיים, רדודים ונמוכים. "זנם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם". העמדתה של הצניעות כיסוד החיים, מולידה בעקבותיה את כל "המדות והדעות הישראליות". כל האישיות צומחת מתוך כיוון נכון, מתוך הפנים אל החוץ.

לכל פתח יש דלת שמאפשרת לסגור אותו. על כל פתח צריך שמירה. מתי לסגור ומתי לפתוח. שמירה על הגבולות. (ראה ב"שפת אמת" לחנוכה). לפירצה אין דלת. היא פרוצה ולא משאירה את השמירה. בכך היא מוחקת את הצניעות, את האפשרות לגלות בחיים מימד עדין, אציל, קדוש.

בחנוכה שבין אל הבית, ומתוכו פונים אל החוץ. היחס בין הפנים לחוץ מהוה נושא מרכזי, גם בדיון ההלכתי, של הדלקת הנרות. עבודתנו בחג עוסקת ביחס הנכון. בשמירה על הפנים, ובפנייתנו לחוץ. "עד שתכלה רגל מן השוק".

פריצת הסורג שבמקדש, ע"י היונים, ביטלה את האפשרות לגלות במקדש את קדושתו. וכיון שבאו בה פריצים- חיללוה. המקדש התחלל מקדושתו בעצם כניסת הפריצים. (גמ' ע"ז נב: ).ו"בית המקדש עצמו יצא מקדושתו על ידם ונעשה חול...וגזירת הכתוב היה הכל, אע"פ שאין מעילה בקרקעות..." (רמב"ן, מלחמות ד', שם).

והנה, למרות ש"באו פריצים וחללוה", אין לנו עדות על כך שבני חשמונאי קידשו את המקדש. ובאופן פשוט, הם שבו וחנכו את המקדש ועבדו בו בלא לקדשו שוב, כפי שנעשה בימי עזרא. עמדו על כך המפרשים, ותשובה מופלאה מצויה בתשובות "בית- יצחק". לדבריו, הקדושה בטלה מהמקדש כל זמן שהוא מחולל, אבל כשבו בני חשמונאי לשלוט על המקדש, בטל חילולו, וממילא חזרה קדושתו הראשונה מאיליה, גם בלא צורך בפעולה של קידוש המקום. (וראה על כך במאמר "שיבת ירושלים שבלכה", בספר "צניף מלוכה" לרבי משה צבי נריה זצ"ל, ששבוע שעבר צוין יום פטירתו, השופך אור מתוך דיון זה על יום ירושלים).

ואולי בדבריו מסתתר סוד של פך השמן. הקדושה החבויה לעולם לא בטלה, ואינה יכולה להתבטל. (ע"פ פירושו המפורסם של מרן הרב קוק זצ"ל לנס). אפשר לחלל את כל השמנים, אפשר לחלל את המקדש באופן שבפעול החול שלוט בו, ואין בו קדושה בפעול. אבל בשורש, בכח, הקדושה לא נעלמת, וכששבים הבנים אל מקומם- הקדושה שבה ומתעוררת.

המקום הכי פנימי, הכי צנוע, כחותמו של כהן גדול, הוא תמד קדוש, תמיד טהור, בו אי אפשר לפגוע כלל.וממנו אנו שואבים את הנס המתמשך אל כל מחוזות החיים הגלויים.

כנגד פרצות היוונים- "גזרו וגדרו", וגזרו יג' השתחויות. כנגד גאוה ובוז למה שחבוי ונעלם, למה שמעל לכל השגת בן אנוש- אנחנו משתחוים, מודים ומתבטלים בפני ד' אלוקי השמים ואלוקי הארץ. ואנחנו נברך י-ה, מעתה ועד עולם, הללויה.