צדיק כתמר יפרח / הרב עידו רוזנטל (תשע"ב)
ישראל ענוים הם בטבעם, ואינם משמיעים קול וצלצולים להודיע טבעם בעולם. לא את שמם בעולם ההצלחה המעשית והחומרית, ואף לא את שמם בעולם הרעיונות והאמונות. מעולם לא הקימה האומה מתוכה מרצון וכוונה מסבירים, משפיעים ותעמלנים. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. לא מציווי תורתנו, ולא מטבע אופינו, לא שלחנו שליחים ומסיונרים להודיע ולהוציא שמה של אומתנו בעולם ולהשפיע על סביבתנו לקבל על עצמם את אמונתנו.
ואף על פי כן, מאז ומעולם עומדים ישראל במרכז ההתעניינות של העולם, הן בחייהם והן באמונתם. אם במבט חיובי ומעריך, כפי שארע בתקופות ספורות, ואם במבט עוין ושוטֵם כפי שהיה במשך כל ימי הגלות, ועודנו היום.

חיי ישראל מושכים ומרתקים את האומות כולם דווקא בשתיקתם מפרסום והפצה. דווקא בריחתם זו מכל חיצוניות, היא המושכת כל כך. בתוככי יער העד של העמים, הצפוף כל כך ומלא חיכוכים ותחרות על תשומת הלב ועשיית הרושם החיצוני, כל אחד בכשרונו ובייחודו לו, מיתמר ועולה עץ אחד, שאינו עסוק כלל במה שסביבו. הוא אינו שולח ענפים לכל עבר, עבים, ארוכים ומרשימים ככל האפשר, ועל אף שגם לו ישנם ענפים. דומה כאילו לא הצמיח ואתם, אלא מאליהם, מתוך כוח הצמיחה העז שבתוכו, יצאו וצמחו להם לבד, ואכן הם שמוטים ויורדים ולאחר שסיימו את תפקידם הרי אף הם נשאבים והופכים לחלק מגופו של העץ ומצטרפים למגמתו האחת- הצמיחה כלפי מעלה. כזה הוא עץ התמר. כי רק באחת עסוק הוא זה העץ- ליבו לשמים, והוא חותר אליהם בלא לנהל שום מערכת יחסים עם שום גורם אחר. (עיין סוכה מה:).

ואכן, בשעה שאילנות מפוארים אחרים מיצו את מלא כישרון הגדילה שלהם, הריהו ממשיך בכוח עלומים לנסוק אל על. והרחק מעל לשאר האילנות שבשעתם התפארו בהדר צמיחתם, הריהו מוסיף עליה וגדילה. דווקא אותו הקסם שבשתיקה, אותה אצילות נעלמה, היא המושכת את המבט של כל הסובב. רבות הן העניים החומדות והנישאות בתאווה גסה, אל הנסיכה הצנועה, השתיקה עלולה לתפס כחולשה ועדינות יתרה, המאפשרת תפיסת יד לכל חמדן ובוזז, אך אין זו אלא טעות העלולה לעלות ביוקר רב, אותם חומדים פזיזים, בבואם לטפס בחוסר זהירות אל מרומי התמר, לכשיגיעו אל ראשו, עתידים הם להידקר מעליו הקוצניים, לאבד את שיווי משקלם, ליפול מהגובה העצום ולהתרסק אל האדמה הקשה. דווקא עלייתם אל הגובה המושך אותם היא שהביאה עליהם כליה. העץ הזה "גדול עליהם".

והן דברי דוד בתהילותיו הנאמרים בפינו בהתקדש ליל שבת, קודם תפילת ערבית, במזמור המיוחד לכנסת ישראל ביום השבת: "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד". רבים הם האויבים וכוח צמיחתם עצום, אולם חייהם קצרים וסופם קרוב. הנה אויביך יאבדו ויתפרדו כל פעלי אוון, ריבוי הענפים והתפארת המדומה מביא עליהם הכליה, "וֵתַבְט עִינִי בְּשורָי, בַקָמִים עָלַי מְרֵעִים תִשְמַעְנָה אָזְנָי", אותם המטפסים אל מרומי התמר, עתידים אנו לחזות בנפילתם, וצדיק, כתמר יפרח, ולעולם לא יפסיק מצמיחת העולמים שלו, עוד ינבון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

משל המשילו חכמים (ב"ר מא') את סופו של פרעה בלקיחתו את שרה אל ביתו, לאותם מטפסים נמהרים אל ראש התמר. תומתה וכחה השקט של שרה עלולים להטעות את החמדן, אך מה נוראה המחיר שייגבה ממנו בסוף. אותה צניעות ושקט הם שנפרעים ממנו בחמת זעם.

כן נחזה מהרה בנפילת כל הקמים עלינו.
תפריט תפריט