א. הנסיון הראשון של אברהם אבינו, "לך-לך", איננו רק דרישה לשינוי מקום המגורים. המקומות שאותם הוא צריך לעזוב מסודרים בסדר גיאוגרפי הפוך - ארצך, מולדתך ובית-אביך, ועמד על כך הנצי"ב בפירושו. תהליך הפרידה הוא תהליך של בירור הזהות העצמית, והשתחררות מזהויות הנגזרות מהסביבה. כל הקישורים המגדירים את הזהות של אברהם מתוך סביבתו הינם כקליפות לעומת הגרעין הפנימי, הנקודה היסודית של מהות חייו, חיי עם ישראל. ההתנתקות הזו - מהשייכות הלאומית, החברתית ואפילו המשפחתית - היא נסיון גדול של חתירה לעמידה על האמת הפנימית וחוסר שעבוד לכל מסגרת סביבתית. ו"מעשה אבות - סימן לבנים". אבינו הראשון חקק בנפש הלאומית שלנו את השאיפה לאמת, ויכולת השחרור מכל זהות דמיונית, תרבות שאופפת או הרגלים זרים. ואנו, בני-חורין, פושטים צורות ולובשים חדשות, מגלות לגאולה ומגאולה לגאולה, עד לגילוי כל עוצמת החיים הקדשים שבנו. ה"לך-לך" קורא לנו, שוב ושוב, פעמים בדרכים מאירות ונעימות, ופעמים בדרכים קורעות ומכאיבות. אך כולן קוראות את אותה הקריאה - לך-לך, היה אתה, אתה בעצמך.
ב. אך הציר, השלב השני של הנסיון הוא: "אל הארץ אשר אראך", בחירת מקום. אחרי היכולת להתנתק מהמקום באה הדרישה לבחור מקום. החיים יוצאים אל הפועל ע"י מקום, סביבה מתאמת. וכך תיאר זאת ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי: "הלא תראה כי הועתק אברהם מארצו...אל המקום אשר בו תגמר השלמתו, כאשר ימצא עובד האדמה אילן שפריו טוב במדבר ומעתיקו אל אדמה נעבדת...שיצליח בה בשורש ההוא ומגדלו שם.... " (מאמר שני, י"ד).
יסוד זה הורחב במובנו המוסרי בפירושו של ר' בחיי בחילת הפרשה: "הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע (משלי י"ז, ו), שלמה המלך ע"ה יזהיר בפס' זה על אדם להשתדל בחברת החכמים ולהתרחק מחברת הכסילים...וידוע כי המתחבר אל החכם יהנה, והחכם אינו חסר כלום...ומזה אמרו במדרש משל למה הדבר דומה לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים...ולשון כסילים הם בוחרי המדות המגונות והתאוות הגופניות ומבזים ענייני השכל... וכשם שחברת החכמים סיבה גדולה בקיום עבודת הש"י וההתמדה עלי, כן חברת הכסילים והרשעים סיבה לביטולה, ועל כן ראה דוד ע"ה להתחיל ספרו בהרחקת חברת הרשעים, והזכיר מיד עניין התורה, הוא שאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו', וסמך מיד כי אם בתורת ה' חפצו...". גם הרמב"ם בהלכות דעות (י', א') הזכיר את הפסוק הראשון של ספר תהילים בהקשר זה: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ... הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע ואומר אשרי האיש וגו'..." לאור דבריהם, נוכל להבחין בפסוקים הראשונים שבספר תהילים בתהליך חינוכי של התגדלות בתורה. בפסוק שלאחר בחירת הסביבה מתוארת דרגה גבוהה מאוד על פי פירוש חז"ל: "כי בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". ופירשה הגמרא במסכת קידושין (ל"ג): "בתחלה נקראת תורת ה' ומשעמל בה נקראת תורתו". העמל יוצר הזדהות והתאחדות של נפש הלומד עם התורה, "תורה דיליה". האדם - מחשבותיו, שאיפותיו והלכי חייו - והתורה, אחד הם. זוהי המציאות השלימה של תלמיד חכם, היכול אפילו למחול על כבודו, משום שכבודו וכבוד התורה - אחד הם. תורה דיליה (עיין תוס' שבועיות ט'). לשלב זה קודם שלב אחר: "בתורת ה' חפצו. אין כאן עדיין התאחדות עם התורה, אלא יש חפץ, רצון גדול להתעלות והשתלמות. הרצון הוא המקור לעמל. ככל שהרצון חזק ועמוק כך הכוח לגבורת העמל גדול יותר. ומהיכן צומח הרצון - מבחירת המקום והסביבה. אשרי האיש אשר לא הלך וכו', כי אם בתורת ה' חפצו. הרצון הוא כמו אילן הצומח מתוך סביבה מתאימה, אקלים מתאים. המקום הנכון מעורר את הצדדים הנכונים והאמיתיים שבנפש, והתעוררותם של אלה בונה ומעצבת את הרצון.
נמצא שבפסוקי תהילים אלו שלב על גבי שלב הם בנויים. אשרי האיש אשר לא הלך וכו' אלא בחר בסביבה-חברה הנכונה, ומתוך כך בתורת ה' חפצו, רצון חייו האמיתי צמח והתחזק, ומכוחו - בתורתו יהגה יומם ולילה, גבורת העמל וההתמדה היוצרת התאחדות והזדהות עם תורת ה'.